אי אפשר ללמוד שחייה על היבשה – וגם לא תורה מבחוץ

בשיעורו השבועי לפרשת כי תבוא, הגה"ח הרב מנחם מנדל פומרנץ, מנכ"ל הוצאת הספרים "עוז והדר", ראש מוסדות באר ישראל, יוזם מהדורת "מתיבתא" והעורך הראשי שלה, עסק בדימוי התורה למים ובשאלה כיצד יהודי אינו מסתפק רק ב"ללמוד תורה", אלא לומד כיצד "לשחות" בתוכה – להיכנס לעומקה, להתבטל אליה ולהפוך אותה למקור החיים שלו.

את הדברים פתח הרב פומרנץ בסיפור מטלטל מתקופת השואה על ילדה יהודייה קטנה שנמסרה למשפחה אוקראינית כדי להצילה. בבית המשפחה היא נאלצה לעבוד קשה, ובין היתר ירדה לנהר כדי לכבס את בגדי בני הבית. ילדות מקומיות לימדו אותה בשעות הפנאי המעטות שנותרו לה לשחות. יום אחד הבחינה במטוס שטס לעברה בגובה נמוך ובטייס המכוון אליה נשק. היא זינקה למים, צללה ושחתה לגדה השנייה – והמיומנות שנראתה קודם חסרת חשיבות הצילה את חייה. "הידיעה הזאת הפרידה באותו יום בין חיים למוות", אמר הרב.

מכאן עבר לדברי הגמרא בקידושין, המביאה בין חובות האב לבנו גם את הדעה שעל האב "להשיטו בנהר", משום ש"חיותיה הוא" – חייו תלויים בכך. אלא שבפרשת כי תבוא, הסביר הרב, מתגלה רובד נוסף: "לא רק נהרות וימים מקיפים את האדם, גם התורה נמשלה למים. וגם בתוך המים של התורה צריך לדעת לשחות". אפשר לשבת בבית המדרש, להחזיק ספר ולצבור ידיעות, ועדיין לא לדעת כיצד להיכנס באמת למים העמוקים של התורה.

הרב פומרנץ הביא את דברי מדרש תנחומא המשווה בין התורה למים: כשם שהעולם אינו יכול להתקיים ללא מים, כך אינו יכול להתקיים ללא תורה, וכשם שמי שאינו יודע לשחות עלול לאבד עצמו במים – כך מי שאינו יודע "לשוט בדברי תורה" עלול לאבד את הדרך. השפת אמת, לדבריו, מדגיש את ההבדל בין מים רדודים שבהם ניתן עדיין ללכת על הקרקע לבין "מי שחו" – מים עמוקים שבהם האדם מוכרח להפסיק להישען על הקרקע וללמוד תנועה חדשה. כך גם בתורה: יש שלב שבו הכלים הרגילים כבר אינם מספיקים והלומד נדרש להיכנס לעומק.

ומהו הכלל הראשון בשחייה? "כדי לצוף, מוכרח אדם להפסיק להילחם במים", הסביר הרב על פי השפת אמת. מי שנכנס למים בפחד, מתכווץ ומנסה לגבור עליהם – מכביד על עצמו; כאשר הוא מרפה ומקבל את חוקי המים, הוא מגלה שהם עצמם נושאים אותו. כך גם בלימוד התורה: מי שמבקש להיכנס לעומקה צריך לבוא בענווה, לא כדי להוכיח שהוא יודע הכול ולא כדי לכפות על התורה את מה שכבר החליט מראש. "ככל שאדם עולה יותר בעצמו, הוא נעשה כבד. ככל שהוא מתבטל לאמת – הוא נהיה קל, והמים יכולים לסחוב אותו".

כדוגמה הביא את רבי עקיבא, שסיפר לרבן גמליאל כיצד ניצל מספינה שנשברה: "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עליי נענעתי לו ראשי". הרב פומרנץ הסביר כי רבי עקיבא לא ניסה לשבור את הגלים, אלא ידע להרכין ראש, לתת לגל לחלוף ולהמשיך בדרכו. כך גם בלימוד ובעבודת ה’: מגיעות קושיות, תקופות של חולשה, טרדות ואפילו ביקורת. "לא כל גל צריך לנצח. יש גל שצריך לדעת לעבור תחתיו". הענווה אינה ויתור על הדרך, אלא לעיתים דווקא הכלי שמאפשר להמשיך ולהגיע אל החוף.

עם זאת הדגיש הרב כי ביטול וענווה אינם פסיביות. שחיין שמפסיק להזיז ידיים ורגליים אמנם עשוי לצוף זמן מה, אך לא יגיע ליעדו. "הענווה היא לא תחליף לעמל", אמר. הלומד צריך לשבת, לחזור, לשנן, להקשות, לתרץ ולהתמיד. זהו השילוב הנכון: "ראש מורכן, אבל ידיים חותרות" – הידיעה שהתורה היא שנושאת את האדם, לצד האחריות להשקיע את מלוא הכוחות בעמל התורה.

כלל נוסף שהביא הרב הוא שאי אפשר ללמוד לשחות על היבשה. אפשר ללמוד את שמות התנועות ולהתבונן בשחיינים, אך כדי לדעת באמת צריך להיכנס למים. כך גם בתורה: "מוכרחים להיכנס לבית המדרש ולפתוח את הגמרא". התורה עצמה מלמדת את האדם כיצד להתבטל אל האמת – כאשר הוא נתקל בסוגיה שאינו מבין, כאשר דברי הראשונים סותרים את הנחתו וכאשר הוא נדרש להקשיב לחברותא. גם המעשה הוא חלק מהלימוד: "לא תהיה למד אלא על מנת לעשות".

בהמשך הדגיש הרב את חשיבות הרציפות בלימוד. התורה היא "מים חיים" שאי אפשר להסתפק במפגש חד-פעמי איתם. חז"ל תיקנו קריאת התורה בשבת, שני וחמישי כדי שלא יעברו שלושה ימים בלי תורה, לא רק מפני החשש לשכוח מידע, אלא משום שהתורה היא עצם החיות. "תורה זה לא רק מאגר ידע. זה מים חיים שאדם צריך לפגוש אותם שוב ושוב".

את השיעור חתם הרב פומרנץ במסר נוסף: מתן תורה אינו רק אירוע היסטורי שהתרחש לפני אלפי שנים. "התורה ניתנת היום". לכן אנו מברכים "נותן התורה" בלשון הווה. כל פעם שיהודי פותח גמרא ומבקש להבין את דבר ה’, הוא כביכול עומד שוב למרגלות הר סיני ומקבל את חלקו בתורה. "לא צריך לנסוע אלפי שנים אחורה כדי להגיע להר סיני", סיכם, "הקב"ה מביא את הר סיני אלינו כל יום. צריך לפתוח את הלב, להיכנס למים, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות".