ח”כים שלוחי דרבנן – גם כשמחלקים את הכיסאות • דעה

הערב נפתח המשא ומתן בין דגל התורה לאגודת ישראל לקראת הבחירות הקרובות. ושוב אנחנו נכנסים אל הטקס הקבוע והמייגע: מי יקבל איזה מקום, מי יהיה רביעי ומי חמישי, מי יעמוד בראש, למי מגיע יותר, איזו סיעה מקופחת ואיזה נציג יקבל את התפקיד הנחשק אחרי הבחירות.

כאילו לא עברנו עכשיו קדנציה שלמה.

כאילו הציבור החרדי לא יוצא ממנה מאוכזב, מתוסכל ובעיקר עם שאלה אחת קשה: בשביל מה בדיוק שלחנו אתכם לכנסת?

לא בשביל ועדה. לא בשביל לשכה. לא בשביל ראשות סיעה, סגן שר, יו"ר ועדה או מקום טוב יותר ברשימה.

המשימה המרכזית הייתה ברורה: להסדיר את מעמדם של בני הישיבות ולהבטיח את קיומו ותקצובו של עולם התורה.

אפשר להתווכח כמה מהכישלון היה באשמת הנציגים, כמה נבע מהמציאות הפוליטית וכמה בכלל לא היה בידיהם. אבל על דבר אחד קשה להתווכח: בסוף הקדנציה הזאת הציבור החרדי מגיע לבחירות בלי תחושת ניצחון. רחוק מאוד ממנה.

ואז מגיע הקלף האולטימטיבי.

גדולי ישראל.

אומרים לנו, ובצדק מבחינת ההשקפה הטהורה, שהנציגים אינם פוליטיקאים פרטיים. הם שלוחיהם של גדולי ישראל. הם אינם פועלים על דעת עצמם. אם הם תמכו – זו הייתה הוראת גדולי ישראל. אם פרשו – זו הייתה הוראה. אם נשארו – זו הייתה הוראה. אם הצביעו כך ולא אחרת – גם לכך הייתה הכוונה.

ומכאן קצרה הדרך לטענה הבאה: אל תבחנו את הנציגים כאילו היו חברי כנסת במפלגה חילונית רגילה. אל תמדדו אותם רק במבחן התוצאה. הם מילאו את שליחותם כפי שהורו להם רבותיהם.

לקראת יום הבחירות הטיעון הזה רק מתחזק.

יגידו לנו שאין לנו "זכות בחירה" אלא "זכות הצבעה". יזכירו לנו שהמערכה איננה על גפני, גולדקנופף, מקלב, פרוש או אשר. יאמרו שאנחנו מצביעים לדעת תורה, לקול קורא של גדולי ישראל, להוראת רבותינו.

בסדר גמור.

אבל יש לזה מחיר.

אי אפשר להיות "שלוחי דרבנן" רק כשהציבור נדרש לציית.

אי אפשר לשלוף את גדולי ישראל כאשר צריך להסביר לציבור למה אסור לו לבקר, למה הוא חייב להצביע ולמה תוצאות הקדנציה אינן סיבה להעניש את המפלגה בקלפי – ואז, ברגע שמגיעים לחלוקת המקומות והתפקידים, להפוך לפתע לפוליטיקאים מן השורה.

אם באמת הכל נעשה על פי גדולי ישראל, יש פתרון פשוט להפליא למשבר המאיים על יהדות התורה:

תנו לגדולי ישראל להכריע.

ישבו מרנן ורבנן חברי מועצות גדולי התורה, האדמו"רים ומנהיגי הציבור הליטאי, ויקבעו כיצד נכון לייצג את חלקי הציבור, מהו הסדר הראוי ברשימה וכיצד יש לחלק את האחריות והתפקידים.

הם הרי אינם זקוקים לספינים. אין להם יועצי תקשורת. אין להם עניין אם פלוני יהיה במקום הרביעי ואלמוני בחמישי. איש מהם אינו זקוק ללשכה גדולה יותר.

מורי הדרך של הציבור החרדי יודעים היטב מהי מחלוקת ומהו מחירה. הם יודעים גם מהו שלום ומהי אחריות ציבורית. אם יביאו בפניהם את הנתונים ויבקשו הכרעה אמיתית – חזקה עליהם שיידעו למצוא דרך הוגנת שתאפשר לכל חלקי הציבור לחיות יחד.

אבל אם במקום זה אנחנו מקבלים שבועות של תדרוכים, איומים, חישובי כוח, שאלות של כבוד וייצוג, מריבות פנימיות ומאבקים על מיקומים – נוצרת בעיה עמוקה הרבה יותר מעוד ויכוח על המקום החמישי.

כי אתם עצמכם שוחקים את הטיעון המרכזי שעליו אתם מבקשים מאיתנו להצביע.

הציבור רואה.

הוא רואה שכאשר הוא שואל שאלות קשות על הישגי הקדנציה, מזכירים לו מיד שהנציג כפוף לגדולי ישראל.

כשהוא תוהה אם להצביע שוב לאותה רשימה, מסבירים לו שההצבעה איננה לאיש אלא לדעת תורה.

אבל כאשר אותו נציג מגיע למשא ומתן על הכיסא שלו עצמו – פתאום אנחנו שומעים על יחסי כוחות, דרישות, נציגויות, הסכמים, איומי פיצול ומלחמות עולם על כל מקום ברשימה.

כאן ב’אמס’ חשפנו והזכרנו שוב ושוב כי גדולי ישראל כבר הכריעו זה מכבר כי בבחירות הקרובות – יהדות התורה כולה תתמודד במאוחד. אז בגלל ויכוח על ג’ובים ניתן להתעלם מהוראה זו?

וכאן מוכרחים לשאול את השאלה הלא נעימה:

אם אתם רשאים להפוך לפוליטיקאים כשזה נוגע למקום שלכם ברשימה – מדוע לאזרח הפשוט אסור להפוך לבוחר פוליטי כשזה נוגע לפתק שלו בקלפי?

זו שאלה מסוכנת עבורכם. לא עבור גדולי ישראל.

איש אינו מטיל כאן ספק בסמכותם של רבותינו או בחובתנו לשמוע לדעת תורה. להפך. דווקא משום שהמושג "שלוחי דרבנן" יקר כל כך, אסור להפוך אותו למגן פוליטי שנשלף לפי הצורך.

שליחות איננה פריבילגיה. היא מחויבות.

אם אתם שלוחי דרבנן כאשר אתם דורשים מאיתנו את הקול – תהיו שלוחי דרבנן גם כאשר אתם נדרשים לוותר על הכיסא.

אם אתם מבקשים מאזרח חרדי פשוט לכופף את רצונו האישי מפני הוראת רבותיו – התחילו בעצמכם.

תכופפו את האגו. תוותרו על משחקי הכבוד. תניחו בצד את השאלה מי רביעי ומי חמישי. ואם אינכם מסוגלים להגיע להסכמה – העלו את הדברים אל מי שבשמם אתם פועלים ותנו להם להכריע.

כי אחרי קדנציה שבה הציבור החרדי שילם מחירים כבדים ועדיין נותר בלי הסדרה מלאה של הסוגיות הקיומיות שעליהן יצאתם לדרך, הדבר האחרון שמותר לכם לעשות עכשיו הוא לגרור אותו לעוד מערכה מכוערת על ג’ובים ומקומות.

הציבור החרדי אינו תפאורה במאבק על הכיסאות שלכם.

וגדולי ישראל אינם קלף שמוציאים מהכיס רק כשצריך את הקול שלנו.

שלוחי דרבנן? מצוין.

אז בבקשה: גם כשמחלקים את הכיסאות.