חשש שעטנז או גאווה? מחלוקת ‘המרכבה’ בין האדמו”ר מליובאוויטש לאבי תנועת המוסר

מעשה נפלא הובא בתוך ספר "בעקבות היראה" של הגרא"א קפלן – המבהיר אודות שתי דרכים בעבודת ה’.

המעשה מתרחש בעיירת מרפא בשם "מעייני הישועה". שני ענקים נפגשים שם: אבי תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר (הגרי"ס), והמהר"ש – רבי שמואל שניאורסון, האדמו"ר הרביעי מ. בכל יום היו הנופשים צריכים להגיע אל המעיין ולשתות "מים חיים". האדמו"ר נסע אל המעיין במרכבה מלווה בחסידיו ו הלך ברגל.

ואז מגיעה השמועה: למה רבי ישראל סלנטר הולך ברגל?!

לחסידים נודע שתלמידי רבי ישראל יש להם ביקורת על מרכבת האדמו"ר, ואלו שיערו שמדובר בחשש . ליובאוויטש של אז, לא הייתה כמו חב"ד של היום – ואחד החסידים העז לספר את הדבר לרבי עצמו: "יש חשש שהמרכבה של הרבי כרוכה בשעטנז!". הרבי נותר שליו לחלוטין. "מאי כולי האי?", ענה. "השבות יעקב[1] הרי מתיר!" – והביא בזאת את ההיתר ההלכתי הידוע שריפוד מרכבה, שיושבים עליו ואין לובשים אותו, אינו נכלל באיסור התורה. שעטנז, כזכור, נאסר בלשון "לבישה" דווקא (ראה עוד: יורה דעה סימן שא סעיף א).  

למחרת, כשהרבי נסע במרכבתו, ראה מאחוריו את רבי ישראל סלנטר צועד ברגל. עצר את המרכבה, והזמינו לעלות בעוקצנות: "יעלה נא מר… כי טוב מאשר ללכת ברגל – לרכב על השבות יעקב".

הרב קפלן אינו מספר לנו אם רבי ישראל אכן עלה. אבל אם חששנו שהרבי מליובאוויטש "ישאר חייב" לאבי תנועת המוסר, מהמשך הסיפור מובן שלא… ליד המעיין היו הנופשים צריכים לשתות מגולי ראש. שאל הרבי את רבי ישראל: "כיצד נוהג מר בעניין גילוי הראש?", השיב רבי ישראל: "באמת קשה". "מה פירוש קשה?" תמה הרבי – "אני נוהג לחבוש לראש פאה נכרית!".

עד כאן הסיפור כפשוטו. אבל הרב קפלן, שהיה תלמיד ה"סבא" מסלבודקה ומחשובי אנשי המוסר, מוסיף הערה שמהפכת את כל הסיפור: "למספרי המעשה לא עלה על הדעת כלל שה’ביקורת’ של מקורבי ר’ ישראל על מרכבת הרבי, אולי אין עניינה כלל בחשש שעטנז אלא בחשש …", לאמור: תלמידי המוסר, כך מציע הרב קפלן, אולי לא באמת חששו מבד המרכבה. הם חששו מהמרכבה עצמה – מהאדרת, מהמעמד, מהפער בין רב הנוסע ברוב פאר לבין תלמידיו ההולכים ברגל.

ואז, מיד הרב קפלן מציג את הצד השני – את נקודת המבט החסידית, שגם לה יש טעם משלה: "אבל הליובאוויטשי’אים לא יכלו להעלות על הדעת כלל דבר זה. אם לא לנסוע במרכבה – הרי אפשר הדבר רק מחשש שעטנז. אבל גאווה?! מה פירוש הדבר?! אלא מי יסע במרכבה אם לא הרבי?! עבור מי מצויה היא בעולם – עבור הריקים והפוחזים מבלי עולם?! … והיאך אפשר בכלל לילך ברגל? מה שייך? – כבוד התורה". ודפח"ח.   

וכאן, בעצם, מונחות שתי תפיסות שלמות של עבודת ה’. בעולם המוסר, החשש התמידי הוא מהדימוי העצמי המנופח, כמו זה שעלול להיווצר מנסיעה במרכבה. בעולם החסידי, לעומת זאת, כבוד הרבי הוא ערך עצמאי – לא גאווה אישית אלא ביטוי חיצוני להוד התורה שהוא נושא. מי שנוסע במרכבה איננו "מתגאה" – הוא ממלא תפקיד. וההולך ברגל, במבט הזה, דווקא הוא הפוגם בכבוד התורה.

היסטוריון תנועת המוסר, הרב דב כ"ץ, בספרו ‘תנועת המוסר’, טען שרבי ישראל סלנטר לא יכול לתאר לעצמו שאפשר לחיות בהרחבה כזו בכבוד נסיכים ושרים ולא להיכשל במחשבות של גאווה, או לפחות להיכשל במידת הענווה, ולא כך דרכם של חסידי ליובאוויטש.

הוא הוסיף וכתב שיש מספרים שהרבי מהר"ש ענה לרבי ישראל שאדרבה, דווקא בדרך זו יש להגיע למדרגת ענווה – לגור בחצרות נסיכים, להנות מכבוד מלכים, להשתמש בשירותם של גבאים, ועם כל זה להיות שפל ועניו.

למקורות בכתבה זו, הגעתי בעקבות הסדרה שפורסמה פה, "המלך בשדה" על המשמעות ההיסטורית שלה, ומקורות אלו מאת הרב קפלן והר"ד כ"ץ הם כפתור ופרח לסוגייה זו. ישר כח לידידי הרב מרדכי יעקובוביץ שהאיר את עיני. כפי שראינו בכתבה על המלך בשדה אצל אדמו"רים ובפרט אצל חב"ד ההנהגה היא מלכות, ולכך האדמו"ר נסע במרכבה, לעומת שאצלו כל הרעיון של להתנהג במלכות היה זר ומנוכר לו.

ההשלכות לאחר 150 שנים

באופן כללי הרבי מחב"ד הרמ"מ לא אהב את הרעש והחרדה שעשו מ כמו אצל הליטאים. אירע שמרן הגראמ"מ שך דיבר בערב ראש חודש אלול בירחי כלה בישיבת פוניבז’ בחריפות כנגד החילונים, והרבי מחב"ד, כתגובה לדבריו בשיחה ב-770, התבטא וטען שלא יתכן באלול לדבר לשון הרע על עם ישראל ואסור להזכיר חטאים של עם ישראל ובפרט בערב ראש חודש אלול.

מקורות אלו ועוד, מעלים שאבי השושלת של חב"ד אדה"ז הפך את האלול מ"חרדה" לעניין של "" שמדבר בנועם ובנחת עם נתיניו.

>> 

• – היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים ‘המקומות הנדירים הקדושים והרטובים’, ‘עזה מאז ולתמיד’, ‘המקומות הקדושים בלבנון’, ו’סודות המכבים’ | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com