“הנכד שלי נהרג ברצועת עזה כי לא הצלחתי לעצור את אוסלו” • משה פייגלין כפי שלא שמעתם אף פעם
מי היה הילד שהלך 7 שעות ברגל לאשדוד, כיצד נולד רעיון המרי האזרחי של תנועת “זו ארצנו”, ומה עמד מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים בילינסון? | בריאיון אישי בפודקאסט ‘כיכר FM’ בהגשת אלי גוטהלף, משה פייגלין פותח הכל – החל מתחושת האשמה על אוסלו, דרך המאבק האידיאולוגי מול נתניהו, ועד לנפילת נכדו יאיר בקרבות ברצועת עזה • צפו (כיכר FM)
הילד שהמציא פטנטים והפך ל"פרסונה נון גרטה" בממלכה המאוחדת
בתוך האולפן של כיכר FM, מתחיל את השיחה מנקודה שמפתיעה גם את המרואיין עצמו. גוטהלף שולף פרט היסטורי ומזכיר לפייגלין שהוא אישיות בלתי רצויה בבריטניה, עובדה שפייגלין מאשר מיד. "אני כבר אולי 20 שנה אסור בכניסה לממלכה המאוחדת שהפכה להיות הממלכה האסלאמית", עונה פייגלין.
פייגלין משחזר כיצד ביום בהיר אחד קיבל לביתו מעטפה חומה ורשמית ממשרד הפנים של ממשלת הוד מלכותה. המכתב בישר לו באנגלית רשמית כי הוא אינו רשאי להיכנס לאנגליה. הסיבה לכך הייתה משפט שכתב, בו טען כי הערבי אינו בן המדבר אלא אב המדבר.
הוא מגלה כי הציטוט שייך במקור ללורד ג’ארביס, הנציב הבריטי העליון הראשון לסיני בשנות השלושים. "בשביל ציטוט של אישיות רשמית בריטית הם אוסרים להיכנס לאנגליה", הוא אומר. כשגוטהלף שואל אותו האם הוא שמח כלפי ההחלטה הזו, פייגלין משיב שהדבר בעיקר הפתיע אותו והוא חשב בתחילה שמדובר במתיחה.
גוטהלף מבקש לנווט את השיחה אחורה בזמן, אל הילדות של פייגלין בעיר רחובות. פייגלין מספר על עצמו כילד שונה, כזה שכבר בכיתה א’ לקח מימייה ויצא לצעוד ברגל עד אשדוד. המסע הזה נמשך בין שש לשבע שעות, כשהוא קורא את שלטי הדרכים כדי לנווט.
בסופו של דבר, אישה זרה הבחינה בו והזמינה משטרה, ואמו נאלצה לבוא לקחת אותו באוטובוס. הילד מוישיק, כפי שנקרא אז, היה עסוק כל העת בתיקון העולם במובן הטכנולוגי. הוא המציא שיטת אחסון למקרר שכללה זרוע נשלפת שמאפשרת סיבוב מדפים והחזרתם לממד אחר.
פטנט נוסף שעליו חשב כילד היה מתקן לחימום מים מהיר במקלחת. המצאה נוספת נגעה לשריון, כאשר הציע לפתח כדורי רובה שיפעלו כסוללה ויפוצצו תחמושת בתוך טנקים של האויב. את שרטוט פגז הטנק שצייר כילד, הוא בחר לשלוח ישירות לצה"ל.
להפתעתו, הוא אכן קיבל מכתב תשובה מסגן אלוף בצבא שהתייחס ברצינות להצעה שלו. הוא מעיד על עצמו כמי שסיים לקרוא את כל ספרי הספרייה העירונית ברחובות, וכבר אז הרגיש כי הוא קורא את המפה טוב יותר מאחרים. המשיכה הזו לספרים, לדבריו, היא מה שעיצב את השפה והכישורים הרטוריים שמלווים אותו עד היום.
הגירושין שקרעו את הבית והפגישה המכוננת עם הכותל המערבי
גוטהלף מזהה רגע רגיש בשיחה ובוחר להיכנס לנושא מורכב יותר, ומזכיר את הגירושין של הוריו. פייגלין מודה שקיווה שהנושא לא יעלה, אך משתף כי הגירושין התרחשו כשהיה בן שבע, בצל מלחמת ששת הימים. אביו הגיע ממשפחה חילונית חלוצית שהייתה שותפה בהקמת משמר הירדן, בעוד אמו באה מרקע חסידי דתי מאוד מאוסטרליה.
הפערים האידיאולוגיים בין ההורים היו משמעותיים, והניסיון לגשר עליהם כשל בסופו של דבר. פייגלין מתאר את הפירוק כאירוע שמפרק את עולמו של הילד. "אני מציע לכל זוג היום, תבינו שאין דבר שיותר קשה לעשות לילד מאשר לפרק את המשפחה שלו", הוא מזהיר.
הגירושין יצרו בלבו של פייגלין הצעיר געגועים לשני העולמות – הדתי והחילוני. הוא רואה בכך תהליך שהעביר אותו הקדוש ברוך הוא, מערכת התמודדויות שנועדה להוביל אותו אל השליחות שלו. "הצורך הזה הפנימי בתוכי לחבר את העולמות הוביל אותי בין השאר להגות הזאת בסופו של דבר", הוא מסביר לגוטהלף.
כשהיה ילד, העולם החילוני של אביו קסם לו, והוא רצה להתהלך ללא כיפה. עם זאת, הסדרי הראייה היו יציבים ואביו שמר על קשר הדוק והגיע לבקר את המשפחה בביתם. למרות הקושי, פייגלין מתאר את הפרידה של הוריו כגירושין בהסכמה, ללא המריבות ובתי המשפט שמאפיינים תהליכים דומים כיום.
רגע רוחני משמעותי התרחש מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר המשפחה נסעה לירושלים. פייגלין ראה את הכותל המערבי מתגלה מבין הריסות שכונת המוגרבים, מחזה שהותיר עליו רושם עז. הוא מיהר להוציא כיפה מהכיס כדי לחבוש אותה על ראשו.
המראה של הכותל יצר אצלו התרגשות עמוקה וקריאה פנימית אל הקודש. אולם היום, הוא מודה בפני גוטהלף, הוא משתדל שלא להתפלל בכותל. "הכותל הפך להיות מחסום בפני הדבר האמיתי, ", הוא טוען בהתייחסו למציאות העכשווית.
שדות מוקשים, חברים שנפלו ודגלי ישראל על מכוניות
משם, אלי גוטהלף מוביל את השיחה אל תקופת השירות הצבאי של פייגלין, שהתגייס לאחר לימודים בפנימייה הצבאית. פייגלין מספר כי סירב למסלול ישיבת הסדר וביקש להתגייס לשירות מלא מתוך רצון להתחבר לעם ישראל. הוא שירת כקצין בהנדסה קרבית ועסק באופן יומיומי במוקשים וחומרי נפץ.
אחד הרגעים הקשים שזכורים לו התרחש בעת ניווט שהשתבש, כאשר המחלקה חזרה בטעות אל לב זירת מטענים שהם עצמם הניחו. פייגלין שמר על קור רוח והורה לחייליו לתפוס מחסה עמוק בחול ולהניח ידיים על הראש. הוא שכב שם וספר במדויק את כל עשרת הפיצוצים כדי לוודא שכולם יכולים לקום בבטחה.
במלחמת לבנון הראשונה, חווה פייגלין טרגדיה אישית כאשר הנגמ"ש של המחלקה אותה אימן חטף טיל ממסוק סורי. הוא מספר בצער כי חצי מהחיילים שהיו תחת פיקודו, יחד עם הקצין שהחליף אותו, נהרגו בתקרית הזו. הזיכרון הזה חזר אליו שוב באינתיפאדה הראשונה, אז החליף אותו קצין אחר שנשרף למוות מג’יפ שהוצת בשכם.
גוטהלף שואל מה עובר בראש כשרואים אירועים כאלו, ופייגלין עונה בפשטות שזו תחושה שהקדוש ברוך הוא שומר עליו. במקום לפחד, החוויות הללו נטעו בו תחושה של שליחות עמוקה ומחויבות לחיים שניצלו. "כל עוד אני כאן, סימן שלא סיימתי את תפקידי", הוא אומר באולפן.
תוך כדי תיאור שירות המילואים, עולה סיפור על האופן שבו התמודד עם זריקות האבנים באזור יהודה ושומרון. בזמן שכולם התמגנו ברשתות וקסדות, הוא החליט לתלות דגל ישראל גדול על מכוניתו ולנסוע כך בכבישים. אשתו ציפי הפכה את הדגל לסימן ההיכר שלה כשהייתה מגיעה דרך שכם להביא לחיילים עוגיות.
היוזמה הפרטית הזו הפכה מאוחר יותר לפרויקט לאומי שפייגלין עצמו הניע. הוא מצא יבואן שהביא את הפטנט של דגלי מכוניות, והחל להפיץ אותם כדי לעודד את הנסיעה בראש מורם. כך, הוא טוען, נולד הטרנד המוכר של תליית דגלים על חלונות הרכבים ביום העצמאות.
מניקוי חלונות בסנפלינג למרי אזרחי שעצר את המדינה
גוטהלף מבקש להבין מה קורה אחרי השחרור מהצבא, כשאדם עם יכולות טכניות וחזון יוצא אל העולם. פייגלין מספר כי מיד לאחר שהשתחרר, טס לארצות הברית וחזר משם עם ציוד סנפלינג ורעיון עסקי. הוא הקים את חברת ניקוי החלונות בסנפלינג הראשונה בישראל, שהעסיקה תריסר עובדים וניקתה את בנייני בורסת היהלומים ואלביט.
העשייה העסקית לא עצרה שם, והוא חבר לשותף כדי להקים חברת הייטק. הרעיון היה ליצור מערכת ממוחשבת שתקצר את תהליכי הבידוק של עובדי הסנפלינג בבורסה בכשישים אחוזים. השאיפה שלו באותם ימים הייתה לעשות מספיק כסף, לצאת לפנסיה מוקדמת ולחיות ברווחה.
התוכניות הכלכליות השתנו באחת עם החתימה על , אירוע ששינה את מסלול חייו. הוא ראה את ההפגנות המסורתיות והבין שהן לא ישנו את המציאות, ולכן הגה את רעיון המרי האזרחי. במסגרת תנועת "זו ארצנו", הוא קרא להקים מאחזים ביש"ע ולחסום כבישים ברחבי הארץ באותה השעה.
גוטהלף מציף את שאלת המנהיגות, ופייגלין מספר כיצד התרוצץ מיישוב ליישוב כדי לשכנע אנשים, למרות שלא הכיר את שכניו. "הבאתי את הקונספט של מרי אזרחי בלתי אלים. ירדנו לכבישים עם אזיקים על הידיים, אמרנו קחו אותנו לכלא", הוא מתאר. פעולות אלו אכן הצליחו לעצור את התנועה במדינה כולה והכניסו את הממשלה ללחץ.
כשהוא עמד באמצע צומת חסום, אשתו ציפי התקשרה אליו לדווח שהתוכנית פועלת בכל רחבי הארץ. אותו רגע, הוא משתף, היה אחד הרגעים המאושרים בחייו, מכיוון שהבין כי החזון שלו הופך למציאות. הוויתור על עסקי ההייטק והסנפלינג הפך למוחלט, והוא בחר להקדיש את חייו לעשייה הציבורית.
המדינה הגיבה בהגשת כתב אישום חמור נגד פייגלין באשמת המרדה והתקהלות אסורה. בבית המשפט, הוא סירב לבקש הקלה בעונש והצהיר כי הוא גאה במעשיו ומוכן לשאת בתוצאות. את עותק כתב האישום הזה הוא תלה בסלון ביתו, כסמל לעמידה על עקרונותיו.
העימות הרעיוני מול והמחיר של היעדר חזון לאומי
כשהשיחה באולפן גולשת לפוליטיקה, אלי גוטהלף שואל על הפער בין הרטוריקה של פייגלין לבין היעדר ביצועים ממשלתיים. פייגלין מתגונן ומגלגל את הכדור חזרה אל בנימין נתניהו, תוך שהוא שואל מה נתניהו ביצע לפני שהפך לראש ממשלה מעבר להיותו שגריר באו"ם. לשיטתו של פייגלין, ביצוע ללא חזון ויעד ברור אינו מוביל את המדינה לשום מקום.
הוא מנתח את דמותו של נתניהו וטוען כי למרות יכולותיו בניהול המשברים, חסר לו חזון. "נתניהו הוא המוהיקני האחרון של ציונות הקיום. אין שום יעד אליו הוא מוביל את המדינה מלבד שרידות", פייגלין מאבחן. לטענתו, המטרה של הציונות כיום חייבת להיות ציונות של ייעוד שנשענת על הזהות היהודית.
גוטהלף מעלה את ניסיון העבר של פייגלין לכבוש את מבפנים דרך תנועת מנהיגות יהודית. פייגלין מספר כי פקד 22 אלף אנשים לליכוד ובנה כוח שכלל כרבע מחברי המרכז. התוכנית כשלה מכיוון שהמתפקדים סירבו להצביע כבלוק רעיוני אחיד, ובחרו להעניק את קולם לפוליטיקאים בתמורה להבטחות טקטיות.
גוטהלף אינו מהסס ומעלה גם את טענות המגלומניה שמופנות לעיתים כלפי פייגלין על ידי מבקריו. פייגלין דוחה את ההאשמות הללו בתוקף, ומסביר כי אין לו עניין אישי לשבת בכנסת. "אם היה פייגלין אחר, הייתי תורם לו וחוזר לרכוב על אופניים. הבעיה שלי שאין לי מספיק אגו", הוא אומר.
הוא מודה שהיעדר האגו הפוליטי מקשה עליו לייצר את הדרייב הנדרש כדי לשרוד את המערכת. למרות זאת, הוא מצליח לקום שוב ושוב אחרי כל נפילה, כיוון שהכוח המניע אותו הוא שליחות ולא אינטרס. החזון שלו אינו ממוקד בכיסא, אלא בהצגת אלטרנטיבה עמוקה שאינה קיימת כיום בימין הישראלי המסורתי.
פייגלין מאמין כי כיום נבנה מאחוריו בייס אלקטורלי יציב ואמיתי בזכות הפודקאסטים. לטענתו, מדובר בציבור נאמן שמבין את הרעיונות לעומק, ולא ייסדק ממתקפות של פוליטיקאים אחרים. הבייס הזה מורכב מחרדים וחילונים, שמוצאים בבשורה שלו חיבור מחודש לזהותם הישראלית-יהודית.
הטרגדיות המשפחתיות שעיצבו את האמונה וההתמודדות עם השכול
בחלק האחרון והכואב של הריאיון, גוטהלף מנחה את השיחה לעבר האירועים המשפחתיים שפקדו את פייגלין. פייגלין מספר על בנו דוד, שנפגע באורח אנוש בתאונת דרכים בעת שנסע על אופניו. פייגלין קיבל את הבשורה בזמן שרכב על אופני טנדם בפארק הירקון יחד עם אשתו ציפי.
ציפי ישבה במשך שנה שלמה ליד מיטתו של דוד בבית החולים בילינסון וסירבה לעזוב את המקום. באותם ימים קשים, פייגלין כתב את המאמר "הדלתות נפתחות לי", שבו חקר את משמעות הישראליות מתוך בית החולים. התמיכה הרחבה שקיבל מכל שדרות העם המחישה לו את הקשר שקיים בחברה הישראלית.
המכה השנייה והטרייה יותר שניחתה על המשפחה הייתה נפילתו של הנכד יאיר בקרבות ברפיח שברצועת עזה. פייגלין שחזר כיצד קיבל את שיחת הטלפון מבתו נחמה, ממש לפני שעמד להתחיל הרצאה. הוא קיפל את ציוד ההרצאה מיד והודיע לנוכחים כי נכדו נהרג והוא נאלץ לעזוב.
גוטהלף שואל מתי הגיעה השבירה, ופייגלין חושף כי ברגע שהיה לבד בבוקר ההלוויה, פרץ בבכי תמרורים. הוא מגלה כי תחושת האשמה מלווה אותו כל העת, שכן הוא רואה קשר בין חוסר ההצלחה לעצור את אוסלו לבין המלחמה. לדעתו, העם ממשיך להיות מונהג על ידי אותם רעיונות שהובילו לטבח.
הקשר ההדוק עם יאיר התברר במלוא עוצמתו במהלך השבעה, אז שמעו מחבריו לסיירת עד כמה השיחות עם סבו עיצבו אותו. עבור פייגלין, השליחות הפוליטית והמאבק הציבורי הם כלי שנועד למנוע את האסון הבא. "השביעי באוקטובר היה רק פתיח. המדינה שלנו ממשיכה להיות מובלת על ידי אותם אנשים, אותם רעיונות", הוא מתריע.
לקראת סיום השיחה באולפן כיכר השבת, פייגלין מבקש להעביר מסר של הערכה למשפחתו. הוא מבקש מהמאזינים להתפלל לרפואתה של אשתו, ציפורה פנינה בת רחל חיה, ומגדיר אותה כמתנה הגדולה ביותר שקיבל. גוטהלף מסכם את הריאיון ומודה לו על השיחה החשופה והכנה.
20:55
לפני 1 שעות 
19:07
לפני 3 שעות 
16:15
לפני 6 שעות