“אני מקנאה”: הווידוי המטלטל של אשת “אבי האסירים” | הרב יוסף זאב

ליבו של "אבי האסירים", הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, נחסר פעימה. מולו עמדה אשתו הרבנית, אישה שכל חייה היו חטיבה אחת של מצוקת הזולת, פשטות מופלגת וקדושה עילאית. היא מעולם לא ביקשה דבר לעצמה, מעולם לא נתנה עיניה במותרות העולם הזה, ודלות ביתם הייתה לה לממלכה של רוח. והנה, לפתע, מילים שלא נשמעו מעולם בין כתלי ביתם בקעו מפיה: "אני כל כך מקנאה בשכנה פלונית! אני מרגישה שאני פשוט לא מחזיקה מעמד".

רבי אריה עמד אובד עצות. במה יכולה אישה כה זכה לקנא? האם נפלה רוחה בגלל רהיט חדש או שמלה יקרה? הרי ענייני הגשמיות היו ממנה והלאה כמרחק מזרח ממערב. "אולי תאמרי לי במה את מקנאה?" שאל ברכות, "אולי אוכל להשיג עבורך את מה שיש לה?". אך הרבנית הנידה בראשה בבכי: "לא, אתה לא יכול לתת לי את זה. זה אינו בידיך". רק לאחר שהפציר בה שוב ושוב, פתחה את סגור ליבה וסיפרה את סיפורה של השכנה המושמצת.

"אותה שכנה," פתחה הרבנית, "תמיד הייתה סמל לצניעות, ‘כל כבודה בת מלך פנימה’. אך לאחרונה, החלו הרינונים בסימטאות. אנשים הבחינו כי בכל יום, בשעה קבועה, היא יוצאת מביתה כשהיא עוטה את מלבושיה היפים ביותר, מתקשטת בתכשיטים יקרים ומקפידה על מראה מרשים ומנקר עיניים. השמועות פשטו כאש: ‘היא התקלקלה’, אמרו הבריות, ‘היא מחפשת תשומת לב’. איש לא העז להוכיח אותה, פן יפגע בכבודה המפוקפק ממילא."

הרבנית המשיכה בסיפורה, וקולה רועד: "החלטתי שאני לא יכולה לשתוק. לא האמנתי שהיא נפלה כך ברשת היצר, ורציתי להציל את נשמתה. הגעתי לביתה ושאלתי אותה בידידות: ‘אנחנו חברות כל כך טובות, אמרי לי את האמת – למה את עושה את זה?’.

השכנה הביטה בי בעיניים טובות וענתה: ‘אסביר לך. בעלי היה פעם עשיר גדול, וכולם נהגו בו כבוד מלכים. היום, כשירד מנכסיו, הוא עובד כפועל פשוט ומפרך. חבריו הפנו לו עורף, העולם בז לו, והוא חוזר הביתה שבור ורצוץ, בנפש מרה ועצובה. לכן, החלטתי שבכל יום כשהוא שב מהעבודה, אני אצא לקראתו במיטב בגדיי ותכשיטיי שנשארו לי. אני רוצה שהוא ירגיש בבית כמו מלך, שיראה שאני מכבדת אותו יותר מאי פעם. אני מלווה אותו הביתה ומגישה לו ארוחה חמה בלב אוהב, כדי להשיב את רוחו’."

כאן התפרצה הרבנית בבכי תמרורים: "לכזה דבר, לרמה כזו של אהבה וביטול עצמי למען כבודו של יהודי – עוד לא זכיתי. כמה אני מקנאת בשכנה הזאת!"

הסיפור המטלטל הזה אינו רק מופת של חסד, אלא שיעור עמוק בבסיס המוסר היהודי. התורה מצווה אותנו בפרשת קדושים (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", ומיד לאחר מכן: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". שתי מצוות שונות, אך שורשן אחד.

החובה של "בצדק תשפוט" מוטלת ראשית על הדיינים בבית הדין – להשוות בין בעלי הדין, לא להסביר פנים לאחד ולהרע לשני, לא לתת לאחד להאריך ולשני לקצר. אך המצווה הזו רחבה בהרבה: היא מחייבת כל אחד מאיתנו לדון לכף זכות כל אדם שלא הוחזק כרשע. אם מדובר בצדיק – עלינו להתאמץ למצוא לו זכות גם כשהדבר נראה דחוק, כדברי חז"ל: "אם ראית תלמיד חכם שחטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שוודאי עשה תשובה". אם מדובר באדם בינוני והמעשה שקול – המצווה היא להכריע לטובתו.

כיצד זה מציל מרכילות? ה"חפץ חיים" הקדוש מסביר יסוד נורא: אדם יכול לקבל רכילות גם אם הסיפור הוא אמת לאמיתה! אם שמעת שפלוני עשה לך מעשה רע, והדבר התברר כאמת, אך בחרת לפרש את כוונתו כרעה במקום למצוא צד זכות – הרי אתה "מקבל רכילות". העוול אינו במציאות, אלא בפרשנות הלב. אם היינו מפעילים את "הראש העקום" כדי לדון לכף זכות, השנאה והמדון היו נעלמים מהעולם.

במדרש (ילקוט שמעוני רמז קלא) מסופר שדוד המלך תמה בפני הקב"ה: לשם מה נבראו המשוגעים? הרי כל מה שברא ה’ יפה הוא, ואיזו תועלת יש בטירוף הדעת? ענה לו הקב"ה: "דוד, על שטות אתה קורא תגר? חייך שתצטרך לו". ואכן, דוד ניצל מאכיש מלך גת רק בזכות שהעמיד פני משוגע.

מכאן אנו למדים: אם השיגעון נחוץ לעולם, בוודאי שגם "ראש עקום" נחוץ. ולמה הוא נחוץ? כדי להמציא תירוצים! כשאדם אוהב את בנו, הוא ימציא את התירוצים ה"עקומים" ביותר כדי להגן עליו. הוא ירמה את עצמו, כביכול, רק כדי להישאר באהבה. התורה מבקשת מאיתנו: תהיו "עקומים" לטובה. תפעילו את היצירתיות שלכם כדי למצוא זכות על בניו האהובים של הקב"ה, שגם הריקנים שבהם "מלאים מצוות כרימון".

תלמיד אחד בישיבת סלבודקא ניגש אל ראש הישיבה, הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ובפיו וידוי כואב: "יש לי תאווה בלתי נשלטת ללשון הרע! זה מתוק כמו סוכר, זה בוער בי כאש. איך אוכל להפסיק?". רבי אייזיק הביט בו בעיניו החכמות ושאל: "אביך היה כאן לפני שבועיים, הוא אדם נפלא. אמור לי, האם גם עליו יש לך תאווה לדבר לשון הרע?".

"חס וחלילה!" נבהל התלמיד.

"והאם אתה מרגיש שאתה עומד בניסיון כשאתה שותק לגביו?".

"כלל לא," ענה התלמיד, "אין לי שום דחף כזה. להפך, אם אשמע מישהו מדבר עליו – לא אוכל לישון בלילה מרוב צער".

"מדוע?" הקשה הרב, "האם לאביך אין חסרונות? הרי אין אדם ללא חסרון".

"בוודאי שיש לו," הסביר התלמיד, "אבל אני לא רוצה לדבר עליו. אני אוהב אותו!".

חייך רבי אייזיק ואמר: "נתת לעצמך את העצה הטובה ביותר. אם תאהב את חברך כמו שאתה אוהב את אביך – לא תרצה לדבר עליו. וכשלא רוצים לדבר – לא מדברים".

זוהי התורה כולה: אהבה שמולידה כף זכות, וכף זכות שמשתיקה את הרכילות. כי במקום שיש בו עין טובה, גם ה"עקמומיות" הופכת לדרך הישרה ביותר אל ליבו של אבינו שבשמיים.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גוליט זצוק"ל