מסע אל תורת הדיבוקים של גדולי ליטא, והשאלה הגדולה: לאן נעלמו הרוחות?
על פי המסורת הרווחת בעולם הישיבות, מרן החפץ חיים זצ”להכריז לאחר שגירש דיבוק מאדם שהובא לפניו כי “זה היה הדיבוק האחרון. כבר אין בינינו מי שיש בידו את הכוח הרוחני הנדרש לכך” | מאז, הדיבוקים פשוט נעלמו מהעולם הליטאי | ישראל שפירא יצא לחקור האם הם באמת נעלמו או שמא קרה כאן משהו אחר? (מגזין כיכר)
כך, על פי המסורת הרווחת בעולם הישיבות, הכריז מרן זצ"ל לאחר שגירש דיבוק מאדם שהובא לפניו.
מאז – שקט.
הדיבוקים, שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף הרוחני היהודי מאז ימי , פשוט נעלמו מהעולם הליטאי.
>>
האם הם באמת נעלמו? או שמא משהו אחר קרה כאן, משהו עמוק הרבה יותר?
הוא יומא דהילולא של התנא האלוקי , אבי תורת הסוד. ומתלמיד תלמידיו האר"י הקדוש – זכינו דרך כתבי מוהרח"ו (רבי חיים ויטאל) לתורה שלימה על גלגולי נשמות ועל תופעת הדיבוקים. בספרו "שער הגלגולים" מתאר מוהרח"ו כיצד נשמות תועות נכנסות בגוף החי, וכיצד מטהרים אותן.
אלפי שנים, מימי הגמרא, דרך ימי הראשונים, וביתר שאת מתקופת צפת הקדושה, התמודדו גדולי ישראל עם התופעה. אלא שמשהו השתנה כשהגענו לליטא.
בתגובה נדירה ומפתיעה התייחס מרן החזון איש זצ"ל לסוגיית הדיבוקים, באגרות חזון איש חלק ג’ סימן קל"ח. ומה שכתב שם מטלטל.
החזו"א אינו מכחיש את קיום הדיבוקים, כלל וכלל. אדרבה, הוא מאשר שהם קיימים. אבל הוא קובע נחרצות שאין לנו את הכלים לטפל בהם:
במילים פשוטות: רק קדושי עליון כרשב"י ובני חבורתו, העומדים בסודות העליונים, מסוגלים לצוות על הכוחות החיצוניים.
בסיום המכתב מגיע המשפט שקבע את גורל העולם הליטאי בסוגיה זו:
הנה כי כן, לא שהדיבוק אינו קיים. אלא שבדור הזה, של הסתר פנים, נותרו לנו רק הרופא והתפילה.
לפני כשלושים שנה הסעירה פרשה אחת את העולם החרדי. אחד מחכמי עדות המזרח ערך בירושלים טקס פומבי של הוצאת דיבוק, הדברים הוקלטו והופצו בקלטות ששוכפלו בכל בית חרדי. הדיבוק כביכול דיבר, חשף חטאים, הודה בעבירות – וההמון התרגש וחזר לימי הזוהר של צפת במאה ה-16.
בבית הכנסת "שיח יצחק" במודיעין עילית, בראשות הגרש"צ רוזנבלט (כיום רב בני ברק), זכה הכותב בבחרותו לשמוע את הגאון רבי ברוך גריינמן יוצא בתקיפות כנגד כל הפרשה הזו. רבי ברוך ביטל את ההקלטות והמעשים שבהם, ואמר בשם מרן החזון איש קביעה חד-משמעית: בדור הזה, דור של הסתר פנים – אין דיבוקים.
לא שאסור לעסוק בהם. אלא שהם פשוט אינם.
ואולי נשאל את השאלה המתבקשת: אם דיבוק קיים, ואם זה עניין רוחני טהור – מדוע בכלל מוזכרות בגמרא מחלות נפש? ואם מדובר במחלה, איך פתאום שד נכנס לתמונה?
על שאלה זו עמד כבר מרן החתם סופר, בשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן ז’. הוא הצביע על המחלוקת הידועה בפירוש "הנכפה" – החולה במחלת הנפילה. רש"י פירש שהוא נכפה על ידי שד. הרמב"ם, לעומתו, הסביר את הכל כמחלה טבעית גמורה. שתי גישות הפוכות לחלוטין.
ואז כתב החת"ס את חידושו המבהיל, חידוש שמגשר בין העולם המיסטי לעולם הרפואי בבת אחת:
הבנתם את עומק הדברים? השד אינו הסיבה למחלה אלא התוצאה שלה. רק כאשר הדעת נחלשת, כאשר נוצר "חלל" בצורת האדם השלמה, בא המזיק ותופס את מקומו.
רפא את המחלה – יסתלק השד. חזרה המחלה – חזר השד.
ומי שסיכם את כל התורה הזו בצורה הברורה ביותר היה מרן הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, בעל "מכתב מאליהו", שכתב בשם החזון איש:
ואז מגיע המשפט המכריע, את כל הדיון:
זוהי ההכרעה הליטאית במלוא תפארתה. לא הכחשה של עולם הסוד, חלילה. אדרבה, הכרה מלאה שרשב"י וחבריו אכן שלטו בכוחות החיצוניים, שהאר"י הקדוש ומוהרח"ו באמת ידעו מה הם עושים, שמעשי הדיבוקים של דורות עברו אמיתיים היו.
אלא, שבדורנו אנו, דור של הסתר פנים, אין ביננו את יודעי הח"ן האמיתיים.
>>
- – היסטוריון ומרצה בכיר, חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים | מחבר הספרים ‘המקומות הנדירים הקדושים והרטובים’, ‘עזה מאז ולתמיד’, ‘המקומות הקדושים בלבנון’, ו’סודות המכבים’ | לתגובות, הערות, לשליחת חומרים ורעיונות ולהזמנת הרצאות, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
17:10
לפני 8 דקות 
17:05
לפני 14 דקות 
13:58
לפני 3 שעות