“אין בחור ישיבה בן 30”: הצעקה האילמת בסמטאות בית ישראל

את השיחה הזו, אנחנו מתחילים בהקראה. טקסט נוקב וכואב אותו מקריא יוסי לרר על הנשמות האבודות של :

הממלכה של הרווקים המבוגרים

: יוסף, הטקסטים שלך נוקבים. כשאתה מתאר את בית ישראל, אתה לא מתאר רק שכונה, אתה מתאר "מדינת מקלט". מה באמת קורה שם, בסצנה הזו שרבים מאיתנו מעדיפים לא לראות?

יוסי לרר: "בית ישראל היא המקום היחיד שבאמת מכיל את הרווקות החרדית המאוחרת. זה מרחב שבו הצירוף ‘חרדי-רווק-מבוגר’ הוא לא חריג, הוא הנורמה. בחורים מסיימים את חוק לימודיהם בישיבות האם שלהם ומגיעים למיר, או סתם לשכונה, כדי לברוח. לברוח מההורים הלוחצים, מהסטיגמות של המגזר, מהאי-נעימות שבלהיות בן 28 בבני ברק או בבית שמש. שם, ברחובות הצרים, אפשר לחיות בשקט. המרחב הציבורי שם הוא ‘ישיבתי לייט’ – פנימייה ענקית עם כבישים."

משה מנס: אבל יש שם פער עצום, לא? בין ה’מגניבות’ של המקום לבין מה שראית כשביקרת שם לאחרונה.

יוסי לרר: "בדיוק. כשחזרתי לשם לבקר חברים, הרגשתי בוקס בבטן. ראיתי בחורים בגילאים מתקדמים שהמציאות שלהם פשוט לא תואמת את הגיל שלהם. הם הולכים בריקנות, מחפשים מזור לנפש בתוך ערימות הבניינים. אין תוחלת, אין עתיד, אין שידוך – אז יושבים עם רגליים למעלה ומדברים פוליטיקה או נייעס. חשתי בוז וכעס על חברה שאלו פירותיה, על הזנחה של אנשים שנחשבים ‘כישלון מערכתי’ רק כי הם לא התחתנו כבר שמונה שנים. יש שם אלימות שקטה, אלימות של חוסר מגע וחסימה רגשית."

"בחור ישיבה הוא לא בן 30"

משה מנס: אתה שואל בטקסט שלך "מי אתה יוסף לרר?". אתה מגדיר את עצמך כבחור רווק שהיה בבית ישראל. אתה חושב שזו ההגדרה היחידה שלהם? שהם פשוט "רווקים מבוגרים"?

יוסי לרר: "לצערי, עבור חלקם זו ההגדרה היחידה. זה נורא. כל הכישרונות שלהם, היכולות, החלומות – הכל נמחק. כל מה שהוא רואה במראה זה ‘אני בחור חרדי רווק שלא הצליח’. כשהוא מגיע לגיל 25 ומעלה, הוא נשאר בלי חברה. הוא מפחד מהסטיגמה, מפחד לעשות משהו עם עצמו כי אולי זה יהרוס לו את ה’שידוך הראוי’."

משה מנס: על מי הביקורת שלך? על הבחורים? על הממסד?

יוסי לרר: "הביקורת היא על המציאות, על הנורמה. אני התגייסתי לצבא בגיל 35, זה משהו שרציתי שנים אבל לא הייתה לי אופציה בגיל צעיר. בחברה שלנו, מי שמתגייס שואלים אותו ‘מה קרה?’. לבחורים האלה אין באמת אופציה לעשות משהו אחר בלי לשבור את הכל. אבל זו גם זריקת אחריות. יש בחורים שמתעלים בתורה, ויש כאלו שפשוט נכנסים לתבנית וקופאים בה. אני הפניתי את הביקורת הזו לעצמי ולא נתתי לעצמי להישאר בבורות האלה."

הנס והפספוס

משה מנס: סיפרת לי על חבר שלך ממיר, בן 27, שהיה על סף פריצה החוצה.

יוסי לרר: "כן, הוא היה בדירה בבית ישראל, הגיעו מים עד נפש. הוא אמר לי ‘די, אני לא יכול יותר’. הכל מונוטוני, כל יום דומה לקודמו. הוא כבר היה רגל אחת במכינה, רצה לעבור לדירה בורגנית יותר ברחביה. ואז, בשנייה האחרונה, הוא התארס. הוא אמר לי ‘קרה לי נס’. אמרתי לו: ‘תשמע, זה הגיע בזמן, אבל יש חלום שפספסת. המערכת בלעה אותך בחזרה’."

משה מנס: ומה קורה כשאותו בחור הולך לרב שלו ואומר "קשה לי, אני לא יכול ללמוד יותר"?

יוסי לרר: "הרב יגיד לו ‘תתחזק במוסר, תלמד הלכה, תחליף חבורה’. הפחד של הממסד הוא שאם הוא יעזוב את הישיבה הוא ילך לאבדון. אבל האמת היא שיש בחורים ש’הלכו לאבדון’ דווקא בתוך המערכת. הם נמצאים במקום שמכיל את הרווקות שלהם, אבל הם לא ‘איתנו’. הם ישנים כל היום, בדיכאון קליני או חברתי, מרגישים חוסר תוחלת מוחלט."

הקריאה להשכמה: "ידידי, אתה לא בחור ישיבה"

משה מנס: מה האמירה שלך לאותו בחור בן 26 או 30 שיושב עכשיו בבית ישראל ומרגיש עבוד?

יוסי לרר: "אני רוצה להגיד לו את האמת הכואבת: אתה לא בחור ישיבה. בחור ישיבה זה בן 19 עם תשוקה בעיניים. בגיל 30 האנרגיות האלה כבר לא קיימות, בטח לא אחרי 15 שנה של אותה מסכת ואותו סדר יום. אתה חי בסרט שאתה בחור ישיבה, אבל אתה פשוט אדם אבוד שצריך למצוא את הכוחות שלו."

משה מנס: זו אמירה קשה מאוד.

יוסי לרר: "היא נוראית אבל אלותית. הבחורים האלה תקועים בבור. הם לא יחזרו הביתה להורים כי לא נעים להם להיות ‘הרווק המבוגר’ של השכונה. אז הם עובדים בליווי הסעות או בפירוק עופות בשביל כמה שקלים, חיה שקיימת רק כדי לשרוד את היום. יש להם אשמה, והם מפחדים שאם הם יעבדו בעבודה מסודרת או ילמדו, הם יאבדו את הסיכוי לשידוך טוב. הם נמוגים לאט לאט."

נחמה בין השורות

משה מנס: אנחנו לקראת חג שבועות, זמן מתן תורתנו. גם הבחורים האלו מקבלים את התורה. יש רגעים של אור בתוך כל הכאב הזה?

יוסי לרר: "בוודאי. בית ישראל הוא המקום עם הכי הרבה תורה בירושלים, בפער עצום. יש בחורים שגם בגיל מבוגר באמת מוצאים את עצמם בלימוד, שקמים כל בוקר לסדר א’ מתוך בחירה אמיתית ובוגרת. יש שם חכמת חיים שאין באף מקום אחר, פתיחות ועצמאות. ויש גם את אלו שמוצאים ביטוי בכתיבה, ב, במוזיקה. לאחרונה הוצאתי קונטרס של שירה שכתבו בחורים בישיבות – חלקם בעילום שם, כי הם עדיין מפחדים מ’מה יגידו’. אבל הקול הזה מתחיל להישמע. יש חבר’ה שכן מצליחים לייצר לעצמם מציאות, דווקא מתוך המקום הכואב הזה."

משה מנס: אולי זו הנחמה. שהצעקה הופכת ליצירה, והכאב הופך למבט מפוכח יותר על העולם.

תקווה ויצירה

לסיום אומר לרר "יש בחורים שמגיעים למקומות כמו מיר ובית ישראל גם בגילאים יותר מבוגרים, והם מצליחים", מספר לרר. "הם נהנים מהלימוד, קמים כל בוקר לסדר א’ ולסדר ב’, יש להם סדר יום שהם מבסוטים ממנו. הם מוצאים קורת רוח באווירה, בחופש היחסי ובמרחב שיש שם". מנס מסכים לדבריו, דווקא אצל בחורים שבאו אחרי בחירה מודעת, הלימוד הופך לאיכותי ומשמעותי יותר. "כשהבחירה היא אמיתית ולא מובנת מאליה – זה נותן עוצמה גדולה".

לרר גם מזכיר את היצירה שלו עצמו את קונטרס "מקלט לשירה" שהוציא לאחרונה, יחד עם "המקלט לאומנות" של נועה לאה כהן. הקונטרס מביא קולות של בחורים בישיבות – צעירים ומבוגרים יותר – שכותבים שירה ופרוזה, רובם בעילום שם.

"הם פחדו מאוד בהתחלה", הוא מספר. "כל דבר שלא בתלם נראה להם מסוכן. אבל העולם משתנה, והיום יש יותר פתיחות". לרר מדגיש כי רבים מהבחורים הללו מצליחים למצוא בתוך המרחב הישיבתי דרכים לביטוי אישי – בין אם בכתיבה, שירה או מוזיקה. "דווקא החופש היחסי שיש שם לפעמים מוציא מהם כוחות נפש חיוביים. זה לא חייב להוביל לצאת החוצה. אפשר להתפתח וליצור גם בתוך העולם החרדי".

"אם אתם מצליחים שם – תמשיכו לעשות שטייגן. ואם אתם עדיין אבודים – תמיד יש מה לעשות. תמיד יש מקום להתפתח, ואין צורך לשבור את הכלים".